במסגרת עבודתי כמאבטחת ואחראית משמרת אבטחה נתקלתי באינספור מצבי חיכוך בין האינטרסים של המבקרים, ההנהלה( הלקוח) ובעלי עסקים במקומות ציבוריים שבהם עבדתי.
המשותף לכולם הוא שמדובר במקומות שנחשבים ציבוריים, אבל בבעלות פרטית, כמו מלונות וקניונים, וסוגיית הכניסה או השהייה במתחם. ברוב המוחלט של בתי המלון שעבדתי בהם, נאסרה הכניסה למלון למי שאינו אורח המלון והאכיפה הוטלה על המאבטחים בכניסה. במסגרת תפקידי נימקתי את הבדיקה וחסימת הכניסה בתור תנאי הביטוח במקום, או שהמקום הוא כן ציבורי, אבל הוא ציבורי לרק ללקוחותיו- אותם אנשים ששילמו ממיטב כספם על זכות השהיה בשטח המלון והשימוש במתקניו( גם אם חלק מהשרותים הם בתשלום, כמו קניית שתייה בבריכה). או שהמקום סגור ונחשב לציבורי רק בשעות הפעילות, למשל קניון שנסגר לפי שעות הפעילות המפורסמות שלו, וצוות האבטחה שלו מצטמצם בהדרגה לאחר הסגירה, שזו השעה שבה המבקרים נדרשים לעזוב את המקום, ובעלי העסקים לסגור את חנויותיהם. ממקרי עבר גם למדתי שלאחר סגירת הקניון, גם אם עדיין יש אנשים המתפנים מהמקום, הביטוח לא מספק פיצוי לתאונות של מבקרים שהמשיכו לשהות במתחם ונפצעו תוך כדי פלישה לעסקים סגורים שעובדיהם עזבו, או אפילו מתקלות בטיחות בזמן שהקניון סגור.
השאלה שלי היא כזו- איזו הצדקה חוקית אני יכולה להציג לאנשים שמתעקשים להכנס למקום "ציבורי" כמו מלון כדי לבקר את משפחתם( להשתמש בבריכה), לאנשים שמתמהמהים בלעזוב את הקניון עד כדי שהוא ננעל עליהם ורוב המאבטחים סיימו את המשמרת שלהם, ולבעלי עסקים שממשיכים להעניק שירות ולהשאיר אצלם לקוחות עד אחרי נעילת הקניון ותחילת עבודות אחזקה על מתקניו?
אילו אמצעים חוקיים יש לממונה אבטחה במצבים אלו?